החלטה בתיק עע"מ 2218/14

           לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ד' מרשק מרום) שדחה את עתירתם של המבקשים לבטל צו הרחקה וצו משמורת שהוצאו נגד המבקשת 2 בחודש אוגוסט 2013.

1.        המבקשת 2, גב' אלנה לשקרוב (להלן: אלנה או המבקשת), ילידת 1971 ואזרחית קירגיזסטן, נכנסה לישראל בחודש יולי 1995 עם אשרה מסוג ב/1, בעקבות קשר זוגי עם אזרח ישראל שהכירה בארץ מוצאה. השניים נישאו זמן קצר לאחר הגעתה של אלנה לארץ והחלו בהליך המדורג להתאזרחות (להלן: ההליך המדורג), במסגרתו קיבלה אלנה רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5. ביום 29.7.2000 הורשעה אלנה בעבירת הריגה ונגזרו עליה 4.5 שנות מאסר בפועל (תפ"ח (מחוזי תל-אביב) 1054/00; ע"פ 8468/00). אשרת השהייה של אלנה פקעה ביום 27.5.2002, בחודש נובמבר 2002 היא שוחררה ממאסר וביום 5.7.2004 הותרו נישואיה לבעלה. סמוך לאחר מכן, ביום 9.12.2004 פנתה אלנה יחד עם המבקש 1, אזרח ישראלי שעימו יצרה בינתיים קשר זוגי, אל לשכת מנהל האוכלוסין בבקשה להסדיר את מעמדה בישראל. ביום 17.1.2005 החליט המשיב 1 כי על אלנה לצאת את ישראל תוך 14 ימים ולאחר יציאתה, המבקש 1 יוכל להגיש עבורה בקשה לאשרת כניסה לישראל. נגד החלטה זו הגישו המבקשים עתירה מנהלית (עת"מ (תל-אביב) 1161/05). בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' רובינשטיין) דחה את העתירה וקבע כי ההחלטה להרחיק את אלנה מישראל הינה סבירה ונועדה על מנת לבחון את כנות הקשר ולסכל ניסיונות להשתקע בישראל שלא כדין. זאת, בפרט נוכח שהייתה של אלנה בישראל שלא כדין מחודש מאי 2002 בלא שפנתה למשרד הפנים להסדרת מעמדה וטענת המשיב 1 כי במידה ותוגש בקשה למתן אשרה היא תיבדק בתוך 30 יום. ערעור לבית משפט זה נמחק בהסכמת הצדדים, והמשיב 1 הסכים לבחון את בקשת המבקשים לגופה מבלי לדרוש את יציאתה של אלנה מישראל קודם לכן (עע"ם 5536/05). המבקשים נכנסו להליך המדורג ולאלנה ניתנה אשרת שהייה שהתחדשה מעת לעת. ביום 8.2.2009 ניתנה לאלנה אשרת שהייה אחרונה, בתוקף עד ליום 25.5.2009, מועד פקיעת התוקף של דרכונה. המבקשת לא חידשה את הדרכון, לטענתה משום שהשגרירות של קזחסטאן סירבה לעשות כן ומשום שלא הייתה לה, לטענתה, אפשרות לצאת לקירגיזסטן לצורך הנפקת דרכון חדש, מהלך הכרוך בהוצאות גבוהות.

           לטענת המשיבים, ביום 17.2.2010 נשלחו לאלנה הזמנות בדואר רשום להסדרת מעמדה ולהצגת דרכון בר-תוקף, המכתבים חזרו ואלנה לא התייצבה בלשכה. ביום 26.4.2010 פנו המבקשים ללשכת רשות האוכלוסין וביקשו לבדוק האם ניתן להאריך את אשרת השהייה של אלנה, ללא דרכון בתוקף. לטענת המשיבים, באותו מעמד הוסבר למבקשים כי לא ניתן להאריך את האשרה ללא דרכון בתוקף וכי ההליך המדורג בעניינם הופסק, שכן תנאי סף בנוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי, הינו דרכון זר בתוקף לשנתיים לפחות. המבקשים מצידם טוענים כי ההליך המדורג הופסק ללא ידיעתם וללא שימוע. ביום 11.8.2013 עוכבה אלנה והושמה במשמורת וביום 13.8.2013 הובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת. על פי פרוטוקול הדיון (מש/3) אמרה אלנה, בין היתר, כי הדרכון שלה נגנב וכי ההליך המדורג בעניינה הופסק בחודש מאי 2010 מסיבה זו. בית הדין למשמורת אישר את צו המשמורת שהוצא לאלנה.

2.        המבקשים הגישו ביום 18.8.2013 עתירה מנהלית בצירוף בקשה לצו מניעה שיורה למשיבים להימנע מהרחקת אלנה מהארץ עד להכרעה סופית בעניינם וטענו כי  ניהלו מגעים עם המשיבים, וכי נוכח סירובם להנפיק לאלנה תעודת מעבר ישראלית, נאלצה באת כוחם לבחון את סוגיית הנפקת הדרכון בקירגיזסטן ונודע לה כי היא יכולה להנפיק דרכון חדש, שאכן הונפק. המבקשים הגישו ביום 22.12.2013 הודעה לבית המשפט לעניינים מנהליים לפיה הדרכון החדש בצירוף תעודת זהות חדשה בדרכם לישראל והעתק הדרכון צורף להודעה.

           המשיבים טענו מצידם כי בדיקה שנערכה על ידם מעלה חשד כי הדרכון שהוצג אינו אותנטי וכי המבקשת קשורה בפלילים. טענה זו נסמכה על שתי ראיות. הראיה הראשונה הינה תעודת עובד ציבור של עובדת בשגרירות ישראל באסטנה, שהצהירה כי עובדת מקומית בנציגות שוחחה עם משרד הפנים הקירגיזי, ומבדיקתם עולה כי ישנן שלוש נשים נוספות המחזיקות בדרכון שהוצג לבית המשפט, עם אותו מספר דרכון, שם ותאריך לידה. עוד נמסר כי מספר הדרכון כלל אינו קיים במערכת של הרשויות הקירגיזיות וכי אחת הנשים היא סוחרת סמים. יצוין, כי הנציגות ביקשה מברק של הרשויות הקירגיזיות שיאמת את הנתונים, אך זה לא נמסר.  הראיה השניה הינה מכתבה של עורכת הדין מרקס ממשרד החוץ, שדיווחה כי נציגות ישראל באסטנה, בירת קזחסטן, מנסה לברר את אזרחותה של אלנה, וכי נעשו מספר שיחות טלפוניות עם הרשויות המקומיות בעניין זה. כמו כן, נשלחה איגרת רשמית בצירוף העתק הדרכון ותעודת הזהות של אלנה לצורך קבלת תשובה רשמית מהרשויות. עו"ד מרקס ציינה כי על פי דיווח הנציגות, ביום 3.3.2014 התקבלה הודעת דואר אלקטרוני מהסוכנות היהודית במקום ובה פרטים שהתקבלו מהרשויות הקירגיזיות לגבי אלנה. בהודעה נכתב, בין היתר, כי מסמך הנסיעה האחרון שהונפק עבור אלנה הוא מיום 25.5.1995. משכך, לשיטת המשיבים, הדרכון שהוצג לבית המשפט לא הונפק בקירגיזסטן.

3.        בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירתם של המבקשים, וקבע כי לא מצא עילה להתערב בהחלטות המשיבים וכי הוצגו לפניו ראיות מנהליות המעידות על חשש שהדרכון של אלנה אינו אותנטי. עוד צויין בהקשר זה כי אלנה שהתה מספר שנים ללא אשרה בישראל, טענה במשך חודשים כי קיים קושי בהנפקת דרכון ולבסוף הציגה דרכון חדש בלא שיצאה את גבולות הארץ. נוכח הראיות המנהליות ומכלול נסיבות העניין, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כאמור כי קיים חשד לאותנטיות הדרכון שהציגה אלנה, ומשכך ההחלטות בעניינה מבוססות וסבירות ואין מקום להתערב בהן.

           על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור וכן בקשה למתן סעד זמני בערעור, לפיו יימנעו המשיבים מלהרחיק את אלנה מישראל עד להכרעה בערעור. עם הגשת הבקשה ניתן צו ארעי לפיו המבקשת לא תורחק מישראל, עד החלטה אחרת.

4.        המבקשים עותרים לקבלת הסעד הזמני שהוזכר בטענה כי סיכויי הערעור גבוהים ומאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובתם. אשר לסיכויי הערעור, המבקשים גורסים כי בית המשפט לעניינים מנהליים התבסס על ראיות בלתי קבילות שהוצגו לשם הוכחת טענה כנגד מסמך רשמי, ולא התייחס כלל לטענותיהם בעתירה אלא נתן את פסק דינו בסוגיה אחת שהתעוררה במהלך הדיון והנוגעת לדרכון. אשר לראיות בעניין האותנטיות של הדרכון, המבקשים טוענים כי מדובר בראיות מופרכות הנסתרות מתוכנן, שכן בתעודת עובד הציבור כתוב מחד גיסה שמספר הדרכון לא קיים במערכת הרשויות הקירגיזיות ומאידך גיסה שהדרכון רשום על שמן של ארבע נשים שונות. אשר למאזן הנוחות, המבקשים טוענים כי הרחקתה של אלנה לקירגיזסטן תיעשה על אף שהיא מחזיקה בדרכון אמיתי, וכי היא יצאה ממדינה זו לפני 19 שנים, מבלי שנותרו לה שם קורת גג, בני משפחה או חברים והדבר יגרום לה נזק עצום. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הם מנהלים משק בית משותף מזה כעשר שנים, והרחקתה של אלנה לתקופה ממושכת תסכל את האפשרות להוכיח כי הם מנהלים משק בית משותף.

           המשיבים טוענים מנגד כי יש לדחות את הבקשה, שכן הערעור נסב ברובו על קביעות עובדתיות של בית המשפט לעניינים מנהליים. לגופו של עניין, המשיבים מוסיפים כי נסיבות הנפקת הדרכון, לאחר שנים בהן טענו המבקשים כי אין אפשרות להנפיקו, וכן הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא מעלות חשש ממשי כי האותנטיות של הדרכון מוטלת בספק. המשיבים מוסיפים כי אלנה שוהה בישראל שלא כדין מאז שנת 2009, ואין זו הפעם הראשונה שהיא פונה לבית המשפט לאחר שנמסר לה שעליה לעזוב את הארץ מבלי שנקטה בהליכים להסדיר את מעמדה קודם לכן. לשיטת המשיבים, אין לקבל עשיית דין עצמית מעין זו. אשר למאזן הנוחות, המשיבים טוענים כי המבקשים לא הרימו את נטל ההוכחה הכבד כי הרחקתה של אלנה לארץ מוצאה תגרום לה נזק, לא כל שכן נזק בלתי הפיך.

5.        דין הבקשה להידחות. ההלכה הפסוקה הינה כי על המבקש סעד זמני בשלב הערעור להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם יזכה בערעור יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו (עע"ם 729/14 מקונן נ' שר הפנים, פסקה 4 להחלטתו של השופט נ' סולברג (28.4.2014)). אשר לסיכויי הערעור ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה כי הם אינם גבוהים שכן עיקר טענות המבקשים מתמקדות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניינים מנהליים, ועל כן ניצבת בפני המבקשים משוכה גבוהה, בפרט נוכח הראיות שהציגה המדינה בדבר הנפקת הדרכון והנסיבות שסבבו את הנפקתו ונסקרו בפסק הדין. מאזן הנוחות אף הוא אינו נוטה לטובת המבקשים. זאת, שכן המבקשת שוהה בישראל במשך שנים רבות שלא כדין ולא עלה בידי המבקשים להראות כי הרחקתה לקירגיזסטן תגרום לה נזק בלתי הפיך. ככל שקיים נזק הנובע מההרחקה, הרי שהוא אינו בלתי הפיך שכן המבקש 1, שהוא בן זוגה הישראלי, יכול להמשיך ולנהל את הליך הערעור וככל שהערעור יתקבל, תוכל המבקשת לשוב לישראל (ראו: עע"ם 3692/08 קדאלי נ' משרד הפנים, פסקה 4 להחלטתי (14.5.2008); עע"ם 3546/14 סקואשוילי נ' שר הפנים (19.5.2014); עע"ם 7412/10 שרעבי נ' משרד הפנים, פסקה 8 להחלטתו של השופט י' דנציגר (9.11.2010)).

5.        הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן ביום 27.3.2014 מבוטל.

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏כ"ט באייר התשע"ד (‏29.5.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: